<h1>תמים דעים להראב"ד סימנים ח—י</h1>
<h2>דף קיא.</h2>
כתב החכם רבי שלחיה ז"ל לרבינו אברהם בר דוד ז"ל. כתב רבינו על החתיכות שיש פנים להתיר מטעם כי אותה מליחה מפליטה אותה הדם הבא אליה מן החתיכה האחרת. דמאי שנא אותו הדם מן הדם של עצמה השתא אותו הדם שבלוע בתוכו נפלט מפני המלח לא כ"ש הדם הבא אליה דרך העברה. צריך שתבאר לנו טעם זה אם היה בדעת רבינו להתיר לנו דם הנבלע באברים ע"י מליחה מק"ו מדם האברים עצמם א"כ דגים ועופות שמלחן זה עם זה (קי"ב:) אמאי אסורין הדגים נימא דימלח אותם פעם אחרת. ומדפסיק ותני אסורים משמע דלית להו תקנה במליחה. ומצינו נמי גבי השובר מפרקתה של בהמה (קי"ג.) שפי' ר"ש דגוזל את הבריות ומבליע דם באברים ולדידיה נמי אסור ולית ליה תקנה במליחה. ונראה מכלל דבריו דלא גריס באומצא ומיהו לא נהיר. וכן כתב רבינו שלמה ז"ל על הא מלתא דהשוחט בסכין טרפה וכו' וכתבה הרב רבי אברהם ז"ל כלשונו. ונוכל לדקדק מדבריו דדם הנבלע באברים אינו יוצא ע"י מליחה ואע"ג דנפיק קצת לא נפיק כוליה. ואם בדעת רבים להתיר החתיכות משום דלעולם כל זמן דאתי הדם דרך העברה ואינו מתעכב שם לא בלע משום טעמא דדם משרג שריג ולא מפעפע היה צריך לפרש לנו טעם אי סמכינן אטעמא דמשרג שריג ודיעבד אין לכתחלה לא. כי היה בדעתי להתיר החתיכות העליונות משום האי טעמא דדם משרג שריג. כדאשכחינן גבי כבדא עלוי בשרא (קי"א) דדיעבד שרי משום טעמא דדם משרג שריג. ואע"ג דידועה מלתא דבשרא פלטא מקמי כבדא והדר פליט כבדא בתר דניח בשרא ואזיל עלויה בשרא וליכא למימר ביה כל זמן דטריד לפלוט לא בלע כדאמרינן גבי בשר על גבי בשר אפי' הכי לא חיישינן להא משום טעמא דדמא משרג שריג. וכדאמרינן נמי בפסח שני (פסחים ע"ד.) שאני בית השחיטה דמחלחל וכיון דאין מתעכב שם הדם לא בלע ואפי' למאן דלית ליה במולייתא כבולעו כך פולטו מודה בהא דלמאן דאית ליה כבולעו כך פולטו לא אצטריך ליה לטעם משרג שריג דאפי' מסרך סרוכי ובלע שרי דכבולעו כך פולטו וכי אצטריך למימר דמשרג שריג לרוחא דמלתא נקט דאפילו למאן דלית ליה כבולעו כך פולטו שרי משום דדמא משרג שריג. ומיהו דיעבד אין לכתחלה לא משום דדמא דכבדא נפיש מדמא דבשרא והדם רבה עליו ומתעכב שם תדיר. אבל דיעבד שרי דלא חיישינן להא אלא בדגים דרפו קרמייהו הוא דחיישינן להא דאפילו דרך העברה בלעי וגם צריך שתבאר לי עוד מאחר דקיי"ל דהלכתא דמולייאתא שריא אפילו לכתחלה דכבולעו כך פולטו מאי טעמא בכבדא עלויה בשרא דיעבד אין לכתחלה לא דהא התם שרי אפי' לכתחלה דהא מייתי סיוע ממתניתין (פסחים ע"ד.) דקתני נותן את קרביו ואת בני מעיו בתוכו ואי משום דדמא דכבדא נפיש מבשרא ואף אחר שגמר הבשר מלפלוט פולט הכבד ובולע הבשר. הא התם איכא כבד בתוך הקרבים ושרי אפילו לכתחלה. כל זה קשה בעיני וצריך שתעמידני על אמתת הדברים והאירה עיני במאור תורתך. וגם צריך אני שתבאר לי עוד מפני מה החמירו רבנן בסאה של תרומה שנפלה לתוך מאה של חולין להעלות אותה סאה של תרומה להתיר החולין ולא אמרינן כן בשאר איסורין שבתורה. ואי מחמרינן כן בערלה וכלאי הכרם דגמרי' מתרומה להעלות באחד ומאתים כדאמרינן בספרי מתוך שכפל באיסור כפל בהעלאה. ואי מחמרינן כן בתרומה במין שאינו מינו דאזלינן בנ"ט אי צריך להעלות אותה סאה של תרומה ואח"כ יהיו מותרין החולין אי הוי כשאר איסורים דבטל הכל. השיב הרב רבי' אברהם בר דוד זצ"ל. הנה ראיתי דבריך טובים ונכוחים וצריכין תלמוד ולא ידעתי אם ראית האגרת השנית אשר שלחתי ליד הותיק ר' אהרן נ"ר שכתבתי בה צד ההיתר מטעם שהם טרודות לפלוט את צירן ואע"פ שכבר יצאו ידי דמן מן המליחה הראשונה וכבר בארתי זה הטעם בפסקי איסור והיתר שכתבתי לפני רבי' משולם ז"ל. וגם אמנם שכתבתי באגרת הראשונה מטעם דרך העברה והוא הטעם דכבולעו כך פולטו שהמליחה השנית אינה מנחת הבשר לבלוע את הדם העובר עליו. ואמת והוא הטעם לכל מקום שנאמר בו כבולעו כך פולטו ולא לאחר שנבלע בו הדם דרך בישול או דרך רתיחה כאשר הבאת עלי קושיות של הבל כאילו לא גמירנא שמעתא. אך לסמוך על הטעם הזה מפני בעל הדין שיוכל לחלוק ולומר שאין כח המליחה ככח האור שכחו יפה שהרי אומצא דאסמיק (צ"ג.) בעיא חתיכה ומליחה. ואילו לגבי האור לא בעיא חתיכה. וכן בכבדא שהסכימו הגאונים ז"ל שלא לאכלו בקדרה אפילו בחתיכה ומליחה אלא בצלי בלחוד. על כל חזרתי אל הטעם השני לחלוק בין דגים לשאר בשר שהרי לא אמרו בבשר מפעפע שיאסרו העופות ואע"פ שהדבר ידוע שהבשר קשה לצאת ידי דמו יותר מן העופות אף על פי כן יראתי מבעל הדין אולי יאמר כי הבשר ע"י שהוא מפושט ומנותח קל הוא לצאת ידי דמו כמו העופות שהם שלמים ובעורן. והראיות שכתבת אל הטעם הראשון ממה שאמרו בכבדא עלויה בשרא דאמרי משום דדמא משרג שריג ואינו מתעכב שם וכן לפסח אינן ראיות כי הטעם הזה דמשרג שריג הוא הוא הטעם כבולעו כך פולטו. ובא לומר שאין אומרים זה הטעם אלא לדם דשריג אבל לחלבא דסריך לא. ואמת הוא דלשאר איסורי לא שרינן הכי אפי' בדיעבד דהא בעי' קליפה בצלי. מיהו בכחל שרינן בדיעבד משום דבאפי נפשיה היתרא הוא בצלי. ומשום הכי לא גזרי' ביה עם הבשר בשפוד וכן בפסח נמי הכי קאמר שאני בית השחיטה דמחלחל ואמרינן ביה כבולעו כך פולטו מפני שרואין פני האור וסוף דבר אין ידי האור ראיה למליחה ואין כח בידינו לדמותה. עתה אשוב לפרש מה שהוקשה לך מאי שנא כבדא עלוי בשרא ממולייאתא דאפילו לכתחלה שרינן לה ואפילו פומא לעיל. דע אחי כי גם אני הקשתי על זה ולא מצאתי טעם ברור רק שסמכתי על מה שראיתי בגמרא דאיכא הפר' בין דמא דכבדא לדמא דבשרא דדמא דכבדא קפי מפני הלחה שבה. וכיון דקפי איכא למימר שאין האור מושך אותו אליו הדם כשאר דמים ונבלע בבשר אחר פליטתו ושוב אינו פולט. ומה שהוקשה לך בפסח שהרי היה שם כבד בבני מעיו והיו צולין אותו על הבשר לכתחלה שאני בני חבורה דזריזים הם. וכשהן רואין שהגיע הבשר לסוף פליטתו היו מוציאין את הכבד לחוץ. אי נמי שהיו מוציאים מתחלתו לפתיחת הטלה ואינו עומד על גבי הבשר. תדע שהרי אמרו בההוא דשפוד כבדא עלוי בשרא ואמר רב אשי כמה זהיר האי מדרבנן וכו' כלומר בוטח בעצמו שיקחנו משם סמוך לפליטת הבשר אלמא משום פשיעה הוא דאסרי'. ודם הנבלע באברים אשר כתבת שאמר הרב צרפתי ז"ל שאינו יוצא מידי דמו לעולם. אנו אין לנו אלא מה שכתב הרב הגדול רבי' יצחק ז"ל שאינו אוסר אלא לאכלו באומצא ואומצא דאסמיק התירו חכמים ע"י חתיכה ומליחה והוא מקום מכה שנצרר בו הדם. וכבר שנינו במשנתנו (ל':) היה שוחט והתיז את הראש בבת אחת שחיטתו כשרה. והלא כבר שבר מפרקתה קודם שתצא נפשה וקאמר כשרה. ואני תמה על הרב ז"ל שכתב במולייתא שהיא מותרת ולא כתב על טפלה שהיא אסורה בחוורתא דקדי'. ואולי משום דבעי למימר דכל טפלה אסורה לדידן דאנן לית לן סמיד' דמפרך ובשאר קמחי לא קים לן בין אסמיק בין לא אסמיק. אי נמי לא קים לן בין חוורתא לשאר קמחי הילכך כלהו אסירי. עד הנה דברי המליחה. ע"כ כתב הרב רבי אברהם בר דוד זלה"ה.
